על חייו ומותו של התשליל הדיגיטלי

מאת: ערן סורוקר ומתן שוק, עורכי דין*

המהפכה הדיגיטלית בעולם הצילום עומדת בפני סיום. חברתKODAK  האמריקאית,וחברת NICON היפנית, מיצרניות ציוד הצילום הגדולות בעולם, כבר הודיעו כי הפסיקו לייצר מצלמות רגילות. בשנת 2005 לבדה נמכרו ברחבי העולם מצלמות דיגיטליות בסכום של כלמעלה מ-20 מיליארד דולר ומומחים מעריכים כי עד לשנת 2008 יכפיל שוק המצלמות הדיגיטליות את עצמו מדי שנה. נתונים שהתפרסמו לאחרונה בארה"ב מעלים כי ביותר מ-50% מבתי האב במדינה יש מצלמה דיגיטלית. נתונים דומים עדיין לא פורסמו בישראל אולם לאור נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במדינת ישראל ישנם כיום למעלה מ-60% מהאוכלוסייה עם שני מכשירי טלפון או יותר. סביר להניח כי בכיסם של רבים מאלו הקוראים מאמר זה, שוכן לבטח טלפון הכולל מצלמה דיגיטלית. במסגרת מאמר זה אבקש לסקור סוגיה משפטית אחת מני רבות אשר מעוררת מהפכת הצילום הדיגיטלית, סוגיית הבעלות בזכויות יוצרים בצילומים בעידן הדיגיטלי. מהפכת הצילום הדיגיטלי עוררה מחדש את שאלת הבעלות בזכויות יוצרים בצילום. הקידמה הטכנולוגית משפיעה על עולם המשפט. היא מייצרת סוגיות משפטיות חדשות הדורשות פתרונות משפטיים וחשיבה משפטית. לעיתים עושה המשפט שימוש בפתרונות הישנים למצבים החדשים ולעיתים משתנה ההלכה המשפטית. ההתמודדות של המשפט עם הקידמה הטכנולוגית יוצרת גל הדף של מאמרים אקדמיים, פסקי דין, תקדימים משפטיים ולעיתים אף חקיקה. אין עוררין כי מהפכת הצילום הדיגיטלית היא התקדמות טכנולוגית משמעותית. צילום, העתקה ופרסום תמונות הפכו זמינים, פשוטים וזולים. מאות מיליוני צילומים דיגיטליים מחליפים ידיים מדי יום, מועתקים על גבי מדיה דיגיטלית, מועלים ומורדים ברשת האינטרנט, נשלחים בהודעות דואר אלקטרוני ומודפסים במדפסות לייזר צבעוניות. במאמר זה נציג תחילה את הרקע המשפטי הקיים בישראל לעניין בעלות בזכות יוצרים בצילומים. לאחר מכן נבחן את השפעת מהפכת הצילום הדיגיטלי על קביעת הבעלות הראשונה בזכות היוצרים בתצלום, נסקור את הבעלות בזכות היוצרים בצילום במצבים של יחסי עבודה ויחסי מזמין צילום וקבלן ונקנח בבחינת השפעת מהפכת הצילום הדיגיטלי על קביעת תקופת זכות היוצרים בצילומים.

זכויות יוצרים בצילום

חוק זכות יוצרים הישראלי מושתת על חקיקה אנגלית משנת 1911 והוחל על ארץ ישראל המנדטורית בשנת 1924. החוק מנוסח בלשון אנגלית ארכאית ולעיתים לא מובנת ותרגומו הרשמי לעברית אינו בהיר ולעיתים אף בלתי מדויק. מאמצים שנעשו במהלך השנים להחליפו בחקיקה ישראלית מודרנית כשלו עד כה, ורבים סבורים  כי יחגוג בשיבה טובה את יום הולדתו ה-100 טרם יוחלף. למרות גילו המופלג, מסדיר החוק את נושא הבעלות בצילומים. חוק זכות יוצרים קובע בסעיף 35(1)  לחוק כי צילום יכול להיות נושא לזכות יוצרים, שכן הוא בגדר יצירה אמנותית. "יצירה אמנותית" תוכר כנשוא לזכות יוצרים אם תהא מקורית. בתי המשפט אשר נדרשו למלא תוכן בדרישת המקוריות, קבעו כי מבחן מקוריות הצילום הוא מבחן גמיש. די אם יוכח כי הצלם בחר באופן אימפולסיבי את זווית הצילום, רגע הצילום ואת נושאו על מנת למלא אחר דרישת המקוריות. בעצם, כל תצלום הנובע מהצלם, מכישרונו מעינו ומשיקול דעתו יזכה להיות "יצירה אומנותית". אין צורך כי הצילום יתבצע על ידי צלם מקצועי. העיקר- שהצילום יהיה "מקורי" במובן זה שהוא ינבע מהצלם. כך לדוגמא נפסק כי צילומים של אובייקטים שהם נחלת הכלל כגון נופים,דמויות או מוצרים לצרכי פרסום הם צילומים המוגנים בזכות יוצרים. כאמירתה של שופטת בבית המשפט המחוזי- ניתן לצלם אלף פעמים את מגדל פיזה, באותה זווית ובאותם תנאי תאורה ולכל אחד מהצילומים תהיה זכות יוצרים משלו. בדומה לכל יצירה אומנותית אחרת המוגנת בזכות יוצרים, אוסר חוק זכות יוצרים על העתקת הצילום,פרסומו או עיבודו ליצירה אחרת ללא רשות מבעל זכות היוצרים. ההגנה היא הגנה חלקית. אם צלם אחר הגיע לאותה תמונה ממש אך עשה כך באופן מקורי ומבלי להעתיק את התצלום הראשון, אין הפרה של זכות יוצרים. החוק מעניק לבעל זכות היוצרים את הזכות לנקוט בהליכים אזרחיים ופליליים כנגד מי שהפר את זכותו, לרבות מתן פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בסכום שנע בין 10,000 ₪ ל- 20,000 ₪ לכל הפרה.

הבעלות הראשונה בזכות יוצרים בצילום

החוק קובע בסעיף 21– הוראות לעניין צילומים, כי בעל זכות היוצרים בצילום הוא "האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה…". נגטיבה היא תרגום לעברית מיושנת של המילה האנגלית Negative ובלשון ימינו תשליל. כלומר, החוק המיושן ראה במי שהיה הבעלים של התשליל בעת צילום התמונה כבעלים בזכות היוצרים. זו גישה פשטנית שמקורה בדין האנגלי שייחס משמעות רבה במיוחד לנושא החזקה (possession) ואף שאף לתגמל את בעלי התשליל ואת ציפייתם להרוויח מעשיית עותקים של הצילום. ניתן לבקר הסדר זה ולומר כי ההסדר החוקי הנאות הוא ליתן את זכות היוצרים הראשונה בצילום בידי הצלם אשר כישרונו הוא זה שיצר את הצילום. יש לציין שזכות יוצרים ביצירות ספרותיות שייכת ליוצרים, הסופרים, ולא למי שיצר את העותק הפיזי של הספר. ההסדר הקיים מבוסס על קיומו של תשליל. מה קורה כאשר אין תשליל? בעידן המודרני, צילום דיגיטאלי אינו מצריך שימוש בתשליל. המצלמה הדיגיטאלית משתמשת בחיישן על מנת לקבע את התמונה כמידע דיגיטאלי. שוב אין צורך בתשליל אשר שינויים כימיים בו הביאו להפקת תצלום. בית משפט השלום פסק לגבי הנושא בעניין "פרחי גורדון". בית המשפט יכול היה לקבוע כי ההסדר של החוק הנוכחי אשר מבוסס על קיומו של תשליל אינו רלוונטי עוד מקום בו אין תשליל. בית המשפט בחר בדרך אחרת. הוא קבע כי הקובץ הדיגיטלי אשר יוצרת המצלמה הדיגיטלית הוא הנגטיבי בה דן חוק זכויות יוצרים. בית המשפט ברא תשליל דיגיטלי. התוצאה היא כי הקביעה המלאכותית אשר הייתה קיימת בשנת 1911 לגבי בעלות ראשונה בזכות היוצרים בצילום נותרה בעינה. הקדמה הגיעה, הצילום הדיגטלי החליף את ה"נגטיבה", אך הקביעה המלאכותית  נותרה בעינה. ההסדר החוקי עדיין תר אחר הבעלים של חפץ פיסי על מנת לקבוע מיהו בעל זכות היוצרים הראשון. בעבר חיפשנו אחר בעל ה"נגטיבה" והיום אנו תרים אחר בעל הקובץ הדיגיטלי. ההסדר המשפטי לא התקדם ולא הגיע ליעדו – קביעה נכונה לפיה מי שיצר את הצילום, דהיינו הצלם, הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בצילום.

בעלות בזכות יוצרים בצילום- יחסי עבודה וקבלנות

במקרים רבים צילומים נוצרים כתוצאה מהזמנת עבודה או מכוח יחסי עבודה. רבים הם הצילומים המקצועיים שנוצרו עת מועסק הצלם כעובד אצל מעביד מסוים או בעקבות שנשכרו שרותיו כקבלן עצמאי (פרי-לאנס). החוק קובע באופן חד משמעי כי צלם אשר יצר את הצילום כתוצאה מיחסי עבודה, זכות היוצרים בצילום תהא למעביד. סעיף 5(2) לחוק קובע כלל זה. משמעות הדבר היא כי על כל צילום שנעשה תוך קיומם של יחסי עבודה יהיה בבעלות המעביד. עם זאת, ניתן להסכים אחרת. החוק מסובך יותר ליישום מקום בו מדובר על הבעלות בצילום אשר הוזמן מאת הצלם. סעיף 5(1) לחוק קובע כלל לפיו, בהיעדר הסכמה אחרת, הבעלות בזכות יוצרים תהא למזמין. כלל זה אינו ניתן ליישום בקלות. ישנם פסקי דין רבים העוסקים בעניין זה וניתן לומר שנסיבות הצילום קובעות במידה רבה את זהות הבעלים בצילום. כך, אם לצלם המקצועי יש חופש רב בבחירת הצילומים, זמני הצילומים ונושאיהם, יש נטייה לפסוק שזכויות היוצרים שייכות לצלם. לעומת זאת, מקום שהצילום מוכתב על ידי המזמין אשר יוזם, קובע ומכתיב במידה רבה את התוצאה המצולמת, יטו בתי המשפט ליתן בידי המזמין את זכות היוצרים בצילום. בעניין זה, מומלץ להגיע להסכמה כתובה עם המזמין לפיו יש לו זכות לעשות שימוש בתצלום אך זכויות היוצרים יישארו בידי הצלם.

תקופת זכות היוצרים  בצילומים

סעיף 3 לחוק זכות יוצרים קובע כי את העיקרון על פיו זכות היוצרים ביצירה קיימת מרגע יצירתה ועד לתום 70 שנה לאחר מות היוצר. לענין צילומים נקבע הסדר שונה. סעיף 21 לחוק זכות יוצרים – הוראות לעניין צילומים, עוסק גם בשאלת תקופת זכות היוצרים בצילומים. זו לשון הסעיף: "התקופה שתהא קיימת בה זכות יוצרים  בצילומים היא חמישים שנה מעת עשיית הנגטיבה שממנה נתקבל הצילום במישרין או בעקיפין…".  

צילומים מוגנים בזכות יוצרים לתקופה קצובה של 50 שנה בלבד מיום עשייתם.לדעתנו אין כל צידוק לאפליה זו. צילום דורש כישרון ויצירתיות ככל אומנות אחרת. ואכן, הצעת חוק חדשה המיועדת להחליף את חוק זכות יוצרים מציעה להאריך תקופה זו ל-70 שנה. בנוסף, קביעת תקופת זכות היוצרים בצילום בהתאם למועד עשיית הנגטיבה אינו רלוונטי עוד בעידן הדיגיטאלי בו התשליל אינו קיים. בית המשפט עדיין לא נדרש לסוגית תקופת זכות היוצרים בצילומים דיגיטליים. עם זאת, על דרך ההיקש, ניתן ללמוד מעניין "פרחי גורדון" כי יש לחשב את תקופת זכות היוצרים בצילום דיגיטלי כתקופה של 50 שנה מעת עשיית הקובץ הדיגיטאלי.

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין סורוקר-אגמון המתמחה בהגנה על זכויות קניין רוחני לרבות זכויות יוצרים,

פטנטים וסימני מסחר. הכותב מבקש להודות למר מתן שוק על הסיוע בכתיבת המאמר.

ניתן לפנות לקבלת ייעוץ משפטי במייל [email protected].

למידע נוסף ראו גם: זכויות יוצרים וקניין רוחני

© כל הזכויות שמורות לערן סורוקר, 2006.